בתחילה, גם הערבים וגם האירופים שתו קפה מקערות. הבריטים היו הראשונים שחיפשו דרך להימנע משריפת ידיהם; מוסד לונדוני-בית קפה לויד'ס, שהוקם על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית ב-1688, החל להשתמש בכוסות עם ידיות במקום בקערות. כוסות המטופלים הללו דומות מאוד לסגנון כוס הקפה המוכר לנו כיום.
לפני שאירופה הייתה בעלת היכולת לייצר פורצלן, קפה נצרך בדרך כלל מכלים עשויים מפח. צורת ה"בוטה"-סגנון ספל התה הנפוץ ביותר במאה ה-18-מקורו בספל התה הסיני נטול הידית; על ידי שינוי קל של עיצוב זה כדי להפוך את הכלי לגבוה יותר, אב הטיפוס של כוס הקפה הופיע. הצורה המוקדמת ביותר של כוס הקפה הייתה היברידית, המשלבת את סגנון הידית של כלי השתייה האטרוסקים עם צורת ספלי תה סיניים. ככל שכוס הקפה התרחקה מהקערה-כמו הצורה, הושפעו גם ספלי התה, ועברו בהדרגה מצורות נפוצות כמו ה-Bute לכיוון עיצובים עם ידית-סגנון שבסופו של דבר רכש את השם המוכר לנו היום: ה"ספל".
עד אמצע-עד-סוף המאה ה-19, הספל הוכנס לחיי היומיום בסין מהמערב. בסביבות 1836, אזרח דני פתח בית קפה סמוך לאתר של שוק סיטונאי הבגדים של Shisanhang (13 מפעלים) כיום בגואנגג'ואו; זה היה בית הקפה הראשון בגואנגג'ואו ובסין. בשנת 1853 פתח הרוקח הבריטי ג'יי לוולין את בית המרקחת "Old Deji" (Lao Deji) ב-Huayuan Lane (כיום East Nanjing Road, ליד הבונד), ששימש כבית הקפה הראשון של שנגחאי.
